תביעות רשלנות רפואית: בית המשפט העליון נותן משמעות רחבה לזכויות החולה

חוק זכויות החולה, שחוקק בשנת 1996, נתן תוקף חוקי לחובת הרופאים לשמור על כבודו ופרטיותו של החולה, וקבע כי על הרופא לתת בידי החולה את היכולת לבחור בין אפשרויות הטיפול המוּצעות למצבו, ולקבל את הסכמתו מדעת לטיפול (למעט במצב חירום רפואי בו מפאת הדחיפות לא ניתן לעשות כן).

מונח זה, "הסכמה מדעת", פורש במשך השנים באופן רחב, ומהותו למעשה – הסכמה הניתנת מתוך ידע ומתוך בחירה מלאה של החולה. מכאן נגזרת חובת הרופא המטפל להציג בפני המטופל את מכלול אפשרויות הטיפול העומדות בפניו, את הפרוצדורות הרפואיות הצפויות, סיכונים וסיבוכים אפשריים, טיפולים חילופיים במידה וקיימים – וכמובן סיכויי ההצלחה.

בפסק דין אשר ניתן לאחרונה, שב בית המשפט העליון והבהיר את חשיבותה של הסכמה מדעת ואף הלך צעד נוסף לחיזוק זכויות המטופלים, תוך התייחסות לנקודת הזמן בה יש לקבל את הסכמת המטופל לעריכת הטיפול הרפואי.

רשלנות רפואית הסכמה מדעת

נסיבות התביעה, שהוגשה על ידי ילד והוריו כנגד בית החולים מאיר בכפר סבא, הינן מצערות ביותר. בשנת 1985 עברה האם טיפולי פוריות בבית החולים, והייתה בהיריון עם ארבעה עוברים, בסיכון גבוה, ללא שעברה 'דילול עוברים'. בשבוע העשרים ושישה להריונה, החלו תהליכי לידה, שחייבו עריכת ניתוח קיסרי. זמן קצר לאחר הלידה, נפטרו שלושה מהפגים, והרביעי נותר סובל מ'שיתוק מוחין'.

התובעים טענו כנגד בית החולים שתי טענות: האחת, שלא בוצע באם 'דילול עוברים', שיכול היה למנוע את הלידה המוקדמת ואת תוצאותיה. השנייה, שהאם לא נתנה את הסכמתה מדעת לעבור את הליכי הלידה בבית החולים מאיר, שלא הייתה בו מחלקת טיפול נמרץ לפגים.

יצויין, כי לאור מועד הגשת התביעה, נקבע כי תביעת ההורים כנגד בית החולים – התיישנה. לעומתה, תביעת הילד נדונה ונדחתה, לאחר שנקבע שההליך הרפואי של 'דילול עוברים' לא היה הליך רפואי מקובל במועד המקרה, ומשכך לא הוכחה רשלנות בית החולים בעצם ההיריון.

בית המשפט העליון אשר דן בערעור על פסק הדין, התייחס לשאלת ההסכמה מדעת, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, שבו הרופאים שטיפלו באישה דווקא הודיעו לה מפורשות כי לא קיימת מחלקת טיפול נמרץ לפגים בבית החולים ואף הציעו להעבירה לבית חולים אחר – והיא זו שסירבה לכך, וביקשה להישאר בבית החולים מאיר.

לפיכך, עבר בית המשפט לדון במועד מסירת המידע.

לעניין זה, קבע בית המשפט כי קיימת חשיבות רבה לעובדה כי אותו מידע חיוני וההצעה לעבור לבית חולים אחר, נמסרו לאם רק יומיים לפני ביצוע הניתוח הקיסרי, ולאחר שכבר הייתה מאושפזת בבית החולים במשך למעלה מחודשיים, ומצבה הנפשי הורע.

דהיינו, בית המשפט העליון קבע כי הסכמת האם, על אף שניתנה, לא הייתה הסכמה מדעת, לאור המועד בו הושגה – זאת מאחר שאין חולק שהיה באפשרותם להעביר לה את המידע במועד מוקדם יותר, שהיה יכול לאפשר לה לקבל החלטה אחרת, טרם שהייתה נתונה בלחץ נפשי רב.

הגם שתביעת האם נדחתה עקב התיישנות, כאמור לעיל, ומשכך לא שונתה התוצאה המשפטית שהתקבלה בבית המשפט המחוזי, הרי שיש בקביעה זו של בית המשפט העליון ערך רב מכאן ואילך, ויציקת תוכן נוסף בזכותו של החולה לקבל החלטה מושכלת – ואף בעיתוי המתאים לכך.

פורסם בקטגוריה עדכוני פסיקה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.