חברת הביטוח רצתה לקחת את כבשת הרש של ניצול השואה

חיים, יליד שנת 1924, עבר את זוועות השואה.

בתור מי שעבר את השואה האיומה זכאי חיים להטבה מהקרן לרווחה לניצולי השואה בישראל. כשנודע לחברת הביטוח על אודות ההטבה, היא החליטה כי יש לנכות את ההטבה מהפיצוי שמגיע לו עקב תאונת הדרכים שעבר.

סיפורו של חיים מתחיל בחורף 2010. חיים היה אז הולך רגל אשר נפגע פגיעה קשה מרכב אשר היה מבוטח בחברת הביטוח. חיים הצליח להינצל בשנית, ואולם פגיעותיו היו קשות מאוד: חבלת ראש עם דימום תוך גולגלתי, חבלה בצוואר ושבר בירך ימין; חיים אושפז למשך חודש ולאחר מכן עבר הליך שיקום ארוך ומייגע בבית החולים "לוינשטיין"; חיים שהה באשפוז כשבעה חודשים סה"כ.

ניצולת שואה תופרת דגל ישראל מעשה ידיה, ישראל 2013

מאז שחרורו מאשפוז ניכר היה כי חיים הוא לא אותו אדם. הוא הפך לשבר כלי, אשר אינו מסוגל לדאוג לעצמו, ונפל למעמסה על יקיריו.

מומחים מטעם בית המשפט קבעו כי חיים ייאלץ לעבור ניתוח לקטיעת רגלו מעל הברך, לאחריה קיימת סבירות כי יהיה מרותק לכיסא גלגלים. חיים אף אובחן כלוקה בדמנציה עם דלוזיות רדיפה – עד כדי כך שלא ניתן להותירו לבדו, ובנוסף זקוק לעזרה מלאה במעברים, בניידות, ברחצה, בלבוש ובאכילה. לפיכך, קבעו המומחים כי נכותו הנה בשיעור 100% לצמיתות, הן בגין הפן הפיזי והן בגין הפן הנפשי.

לאור המצב הקשה, החל חיים לקבל אף סיוע מן הקרן לרווחה לניצולי שואה – אשר התבטא בסיוע סיעודי (מימון של 9 שעות סיעוד שבועיות), מענק אישי, והחזר הוצאות משקפיים שרכש בסך 4,000 ש"ח.

על כך נסמכה חברת הביטוח כמוצאת שלל רב.

לטענת חברת הביטוח, המדובר בגִמלה לכל דבר ועניין אשר סכומה המשוערך מגיע ל-850,000 ש"ח, ועל-כן יש לנכות אותה מסכום הפיצוי אשר יקבל חיים, שהרי לא ניתן כי "ירוויח" מהפגיעה ויקבל פיצוי כפול – הן מחברת הביטוח והן מהקרן!

אמנם, עדים אשר העידו מטעם הקרן לניצולי השואה ציינו כי אותה "הטבה" עוברת ישירות לחברת הסיעוד כל עוד חיים סיעודי – אולם חברת הביטוח התעקשה כי המדובר בגִמלה אשר חובה לקזזה מן הפיצוי.

ומה חשב בית המשפט?

בפסק דינה של כבוד השופטת ארנה לוי נקבע על ידה כי אין לנכות את הגִמלה אשר מקבל חיים מן הקרן לרווחת ניצולי השואה. אכן, פסיקתה של השופטת לוי התבססה על ההלכה המשפטית בעניין זה – אך יותר מכל היא נצמדה לשכל הישר, למוסר האנושי ולהיגיון.

הקרן לרווחת ניצולי השואה, הנה עמותה פרטית הנתמכת מנדיבות ליבם של אחרים – ומטרתה להיטיב את מצבם של ניצולי השואה – ולא לחסוך כספים לחברות הביטוח!

בסופו של יום פסקה כבוד השופטת לוי סכום כולל של 1,275,000 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו לחיים עקב תאונת הדרכים.

ניתן היה להניח כי חברת הביטוח תעזוב את חיים לנפשו, ותאפשר לו לחיות את שארית חייו במצבו הקשה – אולם חברת הביטוח ערערה לבית המשפט המחוזי. אם לא דין בכך – דרשה החברה כי סכום הגִמלה – 850,000 ₪, יוותר בידה ולא יועבר לידי חיים, שכן במידה ותזכה בערעור, תתקשה להשיב לידיה את הכספים בחזרה.

בית המשפט המחוזי בחן את הסוגיה, וקבע כי סיכוייה של חברת הביטוח להצליח בהליך הערעור אינם גבוהים במיוחד. עם זאת, למרבה הצער, בחר בית המשפט "להגן" על חברת הביטוח באופן חלקי – כך ש-200,000 ש"ח מסכום הפיצוי אשר נפסק לחיים – לא הועבר לידיו, וזאת עד להכרעה עניינית בערעור.

די אם נאמר כי אף על החלטה זאת, הגישה חברת הביטוח בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון – בה שבה ועתרה לעיכוב מלא של הסכום, אולם בית המשפט העליון בחר שלא להתערב בעניין, והותיר את העיכוב החלקי על כנו.

כעת לא נותר לנו אלא לקוות כי בפסק דינו הסופי ייאמץ בית המשפט המחוזי את עמדתו הצודקת והראויה של בית המשפט השלום, ויקבע כי אכן, המאמצים אשר נעשים על ידי גופים חיצוניים וולנטריים לשם דאגה לניצולי השואה – לא ישמשו ככלי ציני ביד חברת הביטוח להפחית מן הפיצוי המשולם על ידה – וכי כבשת הרש תיוותר בידיו של חיים בעודו בחייו.

פורסם בקטגוריה עדכוני פסיקה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.