בעכו המתים והחיים לא יודעים מנוח – בעקבות רשלנות המועצה הדתית

"מי שמתו מוטל לפניו – פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה" כך מלמדת המשנה. על חשיבות כבוד המת וקבורתו נכתב רבות בעולם ההגות והספרות היהודית, אולם דומה כי המועצה הדתית בעכו ניסתה להתנער בכוח, במשך כחמישים שנה, מהוראה מוסרית-היסטורית זו.

לאורך השנים, נתקלנו בטענות משפטיות מצחיקות, מעניינות ולעיתים מכעיסות. אולם במקרה שלפנינו, נתקלנו בטענות הגנה כה קשות, בהן ניסתה הנתבעת, בין השאר, להטיל על התובעת אחריות להיעלמות קבר בנה.

בית העלמין הישן בעכו  |  בית המשפט פסק שעל המועצה הדתית לפצות את אמו של נפטר, שקברו אבד

מעשה שהיה – כך היה: יעקב נפטר בשנת 1966, בגיל שלושה חודשים. הוא נטמן בחלקת קבר בבית העלמין הישן בעכו. כך לפחות חשבה אמו, א', אשר מיעטה לפקוד את המקום.

כעבור שנים, בעקבות שמועות על התנהלות לקויה בבית העלמין, מיהרה א' למקום, אך לא מצאה עוד את הקבר. בשנת 1999 זומנה א' לוועדה, שבחנה את נושא הקבורה בבית העלמין הישן בעכו ואף התראיינה בעניין בטלוויזיה.

א' נאלצה לפנות לעזרת בית-משפט השלום בקריות, לפני כבוד השופט מאזן (ת"א 21819-09-12).

אם חשבתם כי המועצה תודה בטעותה, בבחינת "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם", הרי שטעיתם. לטענת המועצה, נזכרה א' לתבוע מאוחר מדי, שכן חלפו כמעט חמישים שנה מפטירת הילד, ומועד ההתיישנות צריך להיספר שבע שנים לאחר מכן. לחילופין, טענה המועצה כי גם משנת 1999, אז גילתה א' על היעלמות הקבר – חלפו כבר למעלה משבע שנים, ועל כן יש להורות כי התביעה התיישנה.

המועצה לא חמלה על א', וטענה כי דווקא היא זו שמתנהגת לא כיאות, תוך ניצול מערכת המשפט שעה שהגישה את תביעתה בשיהוי ניכר, ולאחר שלא הקימה מצבה על הקבר ולא פקדה אותו מזה שנים, ובכך טענו – א' היא שתרמה לקרות הנזק! המועצה אף טענה כי בשנת 2011 מצאה את הקבר, בעת שערכה רשימה ממוחשבת של מיקומי הקברים.

אשר לטענת ההתיישנות, פסק השופט כי אי מציאת הקבר נחשבת כעוולה מצד המועצה הדתית, האמונה על המקום, והיא המתחדשת בכל יום, ומכאן שאינה מתיישנת. אף לוּ היו חלים על המקרה דיני ההתיישנות, קבע השופט כי היות שהמועצה הוסיפה וחיפשה אחר הקבר, עד שנת 2011 – מלמדת כי עד מועד זה לא ניתן לומר כי "הקבר נעלם" וממילא אין למנות את תקופת ההתיישנות אלא ממועד זה. על כן, התביעה טרם התיישנה.

אשר לטענת השיהוי, פסק השופט כי אין לחסום את דרכו של תובע לבית המשפט כאשר אין "שוויון כוחות" בין בעלי הדין ותוך הרחבת דיני ההתיישנות.

אף אם נאמר שא' השתהתה, הרי שבפיה טענות חמורות בדבר מחדל של המועצה – ועל כן קיים אינטרס ציבורי המחייב את בירור תביעתה. עוד קבע השופט, כי המועצה עסקה ממילא באיתור קברים בשנים אלה, ועל כן אינה יכולה לטעון כי נגרם לה נזק ראייתי בחלוף הזמן.

המועצה טענה כי הקבר נמצא בשנת 2011, אולם השופט הכריע כי מר מלמד, העד שהביאה המועצה בעניין זה – אינו אמין, ועל כן לא ניתן לדעת כיום היכן קבור יעקב. מר מלמד העיד שפיתח תוכנת ניהול למועצות הדתיות, הכוללת מיפוי קברים, אך השופט קבע כי בכך אינו מומחה באיתור קברים, וכי נוכח הסתירות בעדותו – לא ניתן לקבל את טענתו, כי הצליח לאתר לבדו את הקבר "פתאום בשנת 2011", למרות כשלונה של חברת מדידות מקצועית קודם לכן.

השופט קבע כי המועצה התרשלה בכך שלא שמרה על הנתונים הקשורים בקבר המנוח, וכן בכך שחלה חוסר התאמה בין מיקומם הפיזי של הקברים לבין רישומם.

בייחוד דחה השופט את ניסיונה של המועצה להטיל אשמה על א', תוך שהסתייע בפסיקת בית המשפט העליון בעניין, וקבע כי אין להתערב בהחלטת קרובו של הנפטר באיזו תכיפות לפקוד את קבר יקירו, ואין בכך כדי להפחית מאחריות המועצה הדתית לבית העלמין שבשטחה.

האם למועצה 'אין אלוקים'? המועצה בחרה לנהל את התביעה, לחקור את א' בביתה ולהפיח בה תקוות שווא שקבר בנה נמצא. כל אלו גרמו להעמקת הכאב והצער ואילצו אותה להתמודד פעם נוספת עם "היעלמות" הקבר.

לאור זאת, העמיד השופט את הפיצוי המגיע לא' בגין עוגמת נפש על סך 100,000 ש"ח, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד.

"קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ".

פורסם בקטגוריה עדכוני פסיקה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.